החלטה בתיק רע"א 6003/13

1.        לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 8.7.2013 (ע"א 32935-12-12, השופטים נ' בן-אור, ר' יעקובי ו-ר' וינוגרד). בפסק הדין נדחה על הסף ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 6.6.2012 (ת"א 10166-05, השופטת ר' שירלי) בשל כך שהוגש באיחור.

רקע והליכים קודמים

2.        המבקשת 1 (להלן: המבקשת), שהינה חברה קבלנית, קיבלה מהמשיב, בנק דיסקונט, אשראי בסך של 2,000,000 שקל, כנגד בטוחות בסך של 1,330,000 שקל ושעבוד התמורות שתהיה זכאית להן לפי חוזה לביצוע עבודות בניה. המבקש 2 חתם על כתב ערבות להבטחת חובה של המבקשת למשיב. המשיב תבע את המבקשת ושניים אחרים (המבקש 2 ואדם נוסף שאינו צד להליך הנוכחי ולכן אינו נזכר בהמשך) לפרוע את יתרת חוב הנותר במסגרת האשראי שניתן לה - בסך של 535,702 שקל. המבקשים הגישו תביעה שכנגד, ובה העלו טענות שנסבו על התנהלותו של המשיב בכל הנוגע להחזרת שיקים של המבקשת ולהעמדתה של יתרת החובה בחשבונה של המבקשת לפירעון מידי. לטענת המבקשים, התנהלות זו גרמה להתמוטטותה של המבקשת וכי לנוכח ההסכמות שהתגבשו בין הצדדים לאחר פתיחת החשבון, התנהלות זו הייתה בניגוד לדין ואף נגועה בחוסר תום לב. בית משפט השלום קיבל את תביעתו של המשיב ודחה את התביעה שכנגד של המבקשים, ולפיכך חייב אותם לשלם למשיב את יתרת החוב.

3.        פסק דינו של בית משפט השלום ניתן ביום 6.6.2012. בפועל, ועל כך אין חולק, פסק דין זה מעולם לא הומצא למבקשים כדין. המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 17.12.2012, היינו יותר מחצי שנה לאחר מועד נתינתו.

4.        עם הגשת הערעור ביקש המשיב לסלקו על הסף בטענה שבא כוחם של המבקשים, עו"ד צברי, ידע בפועל על פסק דינו של בית משפט השלום ימים ספורים לאחר שניתן, כפי שעולה מכך שניהל עם בא כוח המשיב משא ומתן בניסיון להגיע לפשרה. לפיכך, טען המשיב כי על המבקשים חל "כלל הידיעה" ולכן יש למנות את מניין 45 הימים להגשת הערעור מן היום שבו נודע לבא כוח המבקשים אודות פסק הדין, במהלך פגרת הקיץ של שנת 2012, או לכל המאוחר מראשית חודש ספטמבר, עם תום הפגרה, כך שמועד ההגשה חלף מזמן.

5.        בית המשפט קמא קיבל את בקשת הסילוק על הסף ומחק את הערעור. בית המשפט קמא קבע כי בחינת נסיבות העניין מעלה כי בא כוח המשיב פנה בטלפון לבא כוח המבקשים במהלך פגרת הקיץ של שנת 2012 וניהל עימו משא ומתן בנוגע לסילוק החוב, על בסיסו של פסק הדין שניתן על-ידי בית משפט השלום. לפיכך, קבע בית המשפט קמא כי בא כוח המבקשים היה מודע לקיומו של פסק הדין בסמוך למועד שבו ניתן, וכי אין להניח שניהל משא ומתן בנוגע לפסק הדין מבלי לקרוא אותו. עוד קבע בית המשפט קמא כי העתק מפסק הדין היה זמין במערכת "נט-המשפט", וכי כשם שעלה בידו של בא כוח המבקשים להדפיס העתק ממנו לצורך הגשת הודעת הערעור, כך יכול היה לעשות ביום שבו נודע לו על מתן פסק הדין.

טענות הצדדים

6.        לטענת המבקשים, עניינם מצדיק הענקתה של רשות ערעור בשל השלכותיו של פסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט קמא על זכות הערעור, ובפרט על היחס בין "כלל הידיעה" (על פסק דין) ל"כלל ההמצאה" (של פסק הדין) בכל הנוגע למועד מימושה של זכות הערעור.

7.        המבקשים סבורים כי קביעתו של בית המשפט קמא מנוגדת להלכה הפסוקה בעניין העדפתו המוחלטת של "כלל ההמצאה" על פני "כלל הידיעה", ולהחלתו של "כלל הידיעה" אך באותם מקרים נדירים שבהם מוכח כי הצד המערער הסתמך על כלל ההמצאה בחוסר תום לב, וזאת לאחר שחלף זמן משמעותי ביותר מאז ניתן פסק הדין (בהפנייה לרע"א 8467/06 אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ, פסקה 29 (8.7.2010) (להלן: עניין אבו עוקסה) שם נזכר מקרה בו השתהה מערער כארבע שנים מאז ניתן פסק הדין המקורי ועד להגשת הערעור עליו). לשיטתם, ההלכה המבכרת את "כלל ההמצאה" מקדמת את הערכים של ודאות ויציבות, שהם חיוניים למערכת המשפטית.

8.        מן הבחינה העובדתית, טוענים המבקשים כי קביעותיו של בית המשפט קמא בכל הנוגע לידיעה שניתן לייחס להם היו שגויות ומנוגדות לראיות שהובאו בפניו. לשיטתם, קיימת מחלוקת בשאלה מתי פנה בא כוח המשיב לבא כוח המבקשים, וכן קיימת מחלוקת בשאלה האם התקיים ביניהם "משא ומתן". לשיטת המבקשים מדובר היה "בשיחות גישוש" לא פורמאליות, במסגרתן הבהיר בא כוח המבקשים, עו"ד צברי, לבא כוח המשיב כי הוא אינו מייצג עוד את המבקשים.

9.        המשיב טוען מצידו כי המקרה דנן לא מעלה שאלה משפטית עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור וכי למעשה הבקשה מתמקדת בנסיבותיו של המקרה הספציפי. המשיב מוסיף ומצביע על כך שהעותק של פסק דינו של בית משפט השלום אשר צורף לערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי, נושא בתחתיתו את התאריך 15.10.2012, המעיד על כך שלכל הפחות כבר באותו יום החזיק בידו בא כוח המבקשים עותק מפסק הדין, וזאת 62 ימים לפני מועד הגשתו של הערעור לבית המשפט קמא. זאת, בנוסף לכך שעל-פי הנטען בא כוח המבקשים ניהל משא ומתן עם בא כוח המשיב אודות סילוק החוב על פי האמור בפסק הדין בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2012, כאמור גם בפסק דינו של בית המשפט קמא. לפיכך, טוען המבקש כי הערעור הוגש באיחור של 17 ימים לפחות, ועל כן צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי יש לסלקו על הסף.

10.      המשיב טוען עוד כי המשמעות של קבלת טענתם של המבקשים לפיה מעולם לא הומצא להם פסק הדין היא שמרוץ התקופה להגשת הערעור לא החל מעולם, אף שהיו בידיהם מלוא האמצעים והנתונים להגשת הערעור. לשיטתו, אין להשלים עם טענה זו שאינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב כמו גם עם ההגנה על בעל הדין שכנגד מפני הצורך להתמודד עם טענות לאחר שחלף זמן.

דיון והכרעה

11.      כידוע, רשות לערער "בגלגול שלישי" תינתן על ידי בית משפט זה במשורה, רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם האישי של בעלי הדין או במקרים בהם נגרם עיוות דין חמור (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים בודדים מאחר שהוא נטוע כל כולו בעובדות המקרה הקונקרטיות. בית המשפט קמא דחה את הערעור על הסף בהתבסס על נסיבות העניין ובשים לב לראיות שהובאו לפניו. אכן, רבות מטענותיהם של המבקשים נסבות סביב קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא באשר למשא ומתן שהתנהל בין הצדדים ולידיעה שניתן ליחס לבא כוח המבקשים. כידוע, כלל הוא שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בטענות הנוגעות לקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית (ראו למשל: רע"א 3394/13 בנק הפועלים נ' עו"ד שפיגל, בפסקה 8 (‏17.6.2013)).

12.      גם לגופם של דברים לא מצאתי בטענות המבקשים ממש. אכן, כעניין של נקודת מוצא, ההלכה שנקבעה בעניין אבו עוקסה מבכרת את "כלל ההמצאה" על פני "כלל הידיעה" באשר למועד שממנו מתחיל מניין הימים להגשת ערעור, בשם הוודאות המשפטית והבהירות. "כלל הידיעה" הוא חריג. עם זאת, בית המשפט הוסיף וקבע כי החריג יחול במקרים של חוסר תום לב, היינו "מקום בו הוכח כי בעל הדין המערער יושב על המדוכה למרות שידע על מתן פסק הדין וניסיון ההמצאה לידיו, והתמהמהותו נובעת למעשה מניסיון להשיג יתרון דיוני בדמות הארכת המועד להגשת הערעור" (שם, בפסקה 29). לנוכח קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, שכאמור לא מצאתי לנכון להתערב בהן (ולא כל שכן לנוכח המשתמע מן התאריך שהודפס על גבי פסק הדין שצורף לערעור) דומה שיש בסיס לכאורה לתחולתו של החריג. מבחינה זו, יותר משחשוב משך הזמן שחלף, חשובות קביעותיו של בית המשפט קמא שיש בהן כדי להשליך על בחינת תום ליבם של המבקשים.

13.      סוף דבר: הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסכום של 5,000 שקל.

           ניתנה היום, ‏כ"ח בטבת התשע"ד (‏31.12.2013).